"השנה מעוברת" הוא אתר שנוצר עבור נשים שנמצאות במסע ארוך ומתיש לאמהות, במטרה להיות תחנת ריענון מעודדת. האתר מוציא לאור סיפורי הצלחה של נשים שעברו גם הן קשיים בתחום הפוריות וההריון, ונגמרו בסופו של דבר בידיים מלאות, וכן מחקרים מעודדים בתחום.

הסיפור שלי (עדיין לא סיפור הצלחה)

את "השנה מעוברת" אני מעלה עם עלייתה של שנת 2019, שנה שיש לי כלפיה הרבה תקוות כפי שמשתמע מהשם שנתתי לאתר. אבל בפוסט הזה אני אתמקד דווקא ב 2018. כי בשביל להבין מה אני רוצה ש 2019 תיתן, צריך להבין מה 2018 לקחה.

שנת 2018 התחילה כהבטחה גדולה.

נכנסתי אליה כשאני נכנסת לשליש השני של ההריון הראשון שלי, הריון שנקלטתי אליו בטבעיות ובקלות מפתיעה בגיל 35, מיד אחרי החתונה. הכל הלך נהדר, והילד שלי הלך וקרם עור, גידים ושאר איברים בתוך הבטן שלי.

שמחתי מאד על הילד שלי ושמחתי על הגוף שלי. סמכתי על הגוף שלי. אחרי שנים של תהייה איך הוא יתפקד בבוא העת, פתאום ראיתי שהעסק הזה עובד אצלי כמו שצריך. שלמרות שעברתי את גיל 35, מישהו שם למעלה מבין שאצלי דברים לוקחים יותר זמן ונתן לי "הארכת זמן", כמו שקיבלתי במבחנים בתיכון, בצורת ביציות של בת 28.

אבל ההריון הזה נפסק בשבוע 23, בעקבות אי ספיקה של צוואר הרחם. כלומר צוואר רחם שנכשל לספק  את הסחורה, וגזר עלי פרידה מהילד המושלם שגידלתי בבטן.

האבדן כאב, ועודנו כואב, ברמות שלא אתחיל לתאר כאן.

מה שכן אתאר כאן, זה את החרדה . חרדה שהגוף שלי לא מסוגל להחזיק הריון. החרדה הזאת קיננה בגוף שלי כמו אובססיה, ולא הניחה לי לעשות שום דבר פרט לחיפוש מחקרים מעודדים בתחום וסיפורי הצלחה של נשים שהצליחו להגיע בהריונות הבאים שלהן ללידה במועד. חיפוש תקווה.

הצלחתי לשאוב תקווה ונחמה גם מהביציות שלי. אצלן לא הייתה שום בעיה. כל הסיפור הזה יכול היה לקרות לי גם בגיל 25. ("זה לא קשור לגיל!" עניתי לכל מי שניסה לקשר אותו לאבדן ההריון, מתגאה בגוף הצעיר שלי). האמונה בפוריות שלי נותרה איתנה.

הריון שנכנסתי אליו מיד אחכ, בגיל 36, חיזק את האמונה הזו.  אבל הדופק של העובר שלא הגיע כירסם בה. הפלה.

לאחר חודשיים בהם לא הגיע הריון חדש הלכתי לבדוק פרופיל הורמונלי, בעיקר כי חיפשתי משהו להתנחם בו. תוצאה שבכל זאת תעודד אותי.

The F word

אבל התוצאה דווקא זיעזעה אותי – גיליתי שה FSH (הורמון מגרה זקיק) שלי נושק ל 15, תוצאה שמעידה על רזרבה שחלתית נמוכה.

כשראיתי את המספר הזה, הרגשתי כאילו חטפתי סטירת לחי מצלצלת. סטירה שהציתה אותי. בערתי כולי, בתחושה שבקרוב אשרף ולא אשאיר אחרי כלום.

היה לי ברור שההריונות שהיו, היו "שירת הברבור" של הפוריות שלי. וזהו. לא יהיה עוד כלום. אלו היו כמה שעות של שיתוק. של חרדה ופחד ממה שיהיה ובעיקר ממה שלא יהיה.

אבל חלק מההלם נבע גם מעלבון. מאכזבה מהגוף שלי. כאילו קיבלתי ציון נמוך במבחן שחשבתי שאצטיין בו. במקצוע שהיה אמור להיות המקצוע החזק שלי.

זו הייתה הפעם השניה במסע הזה שהרגשתי פגומה.

לאחר שהשיתוק חלף, שוב הגיע תורו של החיפוש האובססיבי אחר מידע בנושא. חיפוש שעיוור למידע פסימי ורואה רק טיפים, המלצות והצלחות, בעיקר כאלה שמבוססים על סיפורים אישיים.

למדתי כמה חשוב להפחית סטרס (ואני שמה רגע בצד את האבסורד שבהנחיה הזאת, כי אני רוצה לשמור את הפוסט הזה אופטימי) ולהיות בררניות לגבי מה שמזין אותנו – גם גופנית וגם מנטלית. לבדוק מה עושה לנו (ולביציות שלנו) טוב, וללכת על זה.

ככה שבחודשים שעברו מאז אותה בדיקה, חוץ מטיפולי  IVF, תזונה מוקפדת ונטילת תוספים, אני עושה גם דיקור, יוגה ומחפשת הזדמנויות להפגש עם חברים, לרקוד וכמה שיותר לצחוק.

ואחד הדברים שעושים לי הכי טוב, הם סיפורי ההצלחה שאני קוראת. סיפורים אופטימיים ומעודדים על ושל נשים שאחרי שנים של קשיים בתחום הפוריות וההריון ושל תהיה באפלה, הצליחו להוציא לאור את האוצר שלהן.

מוציאות לאור

אז החלטתי לספר את הסיפורים האלה כאן. להוציא לאור את כל אותן הוצאות לאור המעודדות האלה. שיתנו תקווה ואור לנשים אחרות שעדיין מרגישות תקועות בשלבים האפלים של הדרך. ובשביל להפוך את האתר הזה למקור טוב  יותר למידע ולאופטימיות, אני אציג כאן גם מחקרים מעודדים שאני מוצאת.

אני יודעת שזה לא כל כך פשוט. כל סיפור שמביא תקווה לאחת, יכול גם להפחיד או לעקוץ את האחרת. לתת לה מכה בבטן הרכה.

הסיפור של מי שהצליחה להיקלט בסבב ה IVF  השביעי יכול אולי לעודד את מי שנכנסת עכשיו לסבב השישי, אך עלול להפחיד את מי שמתחילה  את הסבב הראשון ולעקוץ את זו שמתחילה את העשירי.

הסיפור של אישה שנכנסה מהר להריון אחרי שאובחנה עם בעיה מסוימת, יכול לעודד את זו שקיבלה רק עכשיו את אותה האבחנה, אבל עלול לעקוץ את זו שמתמודדת עם הבעיה וכבר שנים לא מצליחה.

אישה בת 43 לא בהכרח תתעודד מסיפורה של אישה בת 34.

הסיפור של מי שנאבקת עכשיו על להרות את הילד הרביעי שלה, יכול להשמע כמו חמדנות למי שעוד אין לה ילדים בבית,

ומי שעוברת את התהליך לבד, עלולה לא להזדהות עם מי שעוברת את זה בתוך זוגיות.

לכל אחת יש את הרגישות שלה, הבטן הרכה שלה, ותמיד יש סיפור אופטימי ושמח כלשהו שיכול לפצוע אותה.

יש לנו כח!

אז נכון שכשמסתכלים ככה על הדברים עלולים לראות מעין היררכיה בין הנשים, משהו מפלג ומבדיל, אבל אפשר גם לראות את זה אחרת. הרי קריאה בפורומים ובקבוצות הפייסבוק מספרת סיפור אחר. סיפור של אחוות נשים. של אחדות. של תמיכה והזדהות.

ואני מאמינה שככל שאני אאסוף יותר סיפורים, ככה יהיה אפשר להפיץ יותר תקווה. ליצור כח חזק יותר, שמכיל ומתאים להרבה יותר נשים.

אני מאמינה בזה כמעט  כמו שאני מאמינה שגם הסיפור שלי יהיה בסוף סיפור הצלחה. סיפור שכל פעם התארך והתפתל באופן מפתיע. אבל ככל שהיה ארוך יותר, ככה הביא לסוף מתוק יותר.

קצת כמו מורל בקיטנה. אתן זוכרות איך בשביל להדליק את החניכים, שהיו צריכים לענות בצעקה, המדריכים היו חוזרים על מה שאמרו שוב ושוב? מאריכים את המורל יותר ויותר, כדי שכל פעם הצעקה תהיה חזקה יותר:

אין לכם כוח!

יש לנו כוח!!

לא, אין לכם כוח!!!

יש לנו כוח!!!!

לא משנה איזה קישקוש צעקו, צעקו אותו שוב ושוב, כמו בשביל לגייס תנופה לצעקה האחרונה. מעין משחק מקדים שגורם לה להיות מלאה ברעל ורבאק, ולפרוץ החוצה כמו קיטור של אנרגיה חיובית.

אז ככה זה יהיה.

אבל עד שאוכל לספר את סיפור הניצחון שלי, אני אשמח לספר את שלכן.